שאלות ותשובות נפוצות

בישראל, ענייני גירושין של יהודים מצויים בסמכותו הייחודית והבלעדית של בית הדין הרבני, זאת מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. עם זאת, בנושאים הנלווים לגירושין כגון משמורת ילדים, מזונות וחלוקת רכוש, קיימת סמכות מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה. חשוב להדגיש כי הסמכות להתרת הנישואין עצמם נתונה אך ורק לבית הדין הרבני.

מרוץ הסמכויות מתייחס לתופעה המשפטית בה בני זוג מתחרים על הערכאה המשפטית שתדון בתביעות הנלוות לגירושין. מאחר שלבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה סמכות מקבילה בנושאים הנלווים לגירושין, הדין והפסיקה מעניקים סמכות לערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה, וזאת בכפוף לתנאי "הכריכה הכנה". כך שמי שמקדים ומגיש תביעה תקינה לערכאה המועדפת עליו, עשוי לזכות ביתרון משפטי ולחסום את הצד השני מפני הגשת תביעה בענייינם זהים לערכאה האחרת.

כן, בעקבות תיקון מס' 15 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה והחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014, חובה על כל צד המעוניין להגיש תביעה בענייני משפחה, לרבות תביעת גירושין, משמורת ילדים או מזונות, להגיש תחילה בקשה ליישוב סכסוך. במסגרת ההליך, מתקיימות עד ארבע פגישות מהו"ת (מידע, היכרות ותיאום) ביחידת הסיוע שליד הערכאה השיפוטית. רק בתום תקופת עיכוב ההליכים (כ-60 יום), ובהיעדר הסכמות, רשאי הצד שהגיש את הבקשה המקורית להגיש את תביעותיו לערכאה המוסמכת.

על פי הדין הישראלי, ניתן להגיש תביעת גירושין בכל עת, ללא צורך בהוכחת אשם של מי מבני הזוג. במסגרת הדין האזרחי, הסכמת בני הזוג מהווה עילה מספקת לסידור הגט. עם זאת, כאשר רק צד אחד חפץ בגירושין ואין הסכמה הדדית, על התובע להציג בפני בית הדין הרבני עילת גירושין מוכרת על פי ההלכה, כגון: מאיסות, חוסר התאמה, אלימות, הפרת חובות אישות, בגידה, סירוב לשלום בית וכדומה. חשוב לציין כי בית הדין בוחן כל מקרה לגופו ועשוי לחייב או להמליץ על גירושין בהתאם לנסיבות הספציפיות.

גירושין בהסכמה הינם הליך מוסכם בין בני הזוג, במסגרתו נחתם הסכם גירושין המסדיר את כלל הסוגיות הכרוכות בפקיעת הנישואין: חלוקת רכוש, משמורת הילדים, מזונות, הסדרי שהות ועוד. ההסכם מאושר כפסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, ולאחר מכן הצדדים מתגרשים בבית הדין הרבני בהליך מהיר יחסית. לעומת זאת, גירושין ללא הסכמה הינם הליך אדברסרי שבו צד אחד מגיש תביעת גירושין, והצדדים מנהלים הליכים משפטיים נפרדים בנוגע לכל אחת מהסוגיות השנויות במחלוקת. הליך זה מתאפיין בהתדיינויות ממושכות, עלויות גבוהות וקונפליקט מתמשך.

הדין הישראלי מכיר במספר מודלים של הסדרי משמורת: משמורת יחידנית - הורה אחד מקבל את המשמורת הפיזית והאחריות היומיומית לגידול הילדים, כאשר להורה השני נקבעים הסדרי שהות (הסדרי ראייה). משמורת משותפת - שני ההורים חולקים באופן שווה או כמעט שווה את האחריות הפיזית והטיפול היומיומי בילדים, תוך חלוקת זמני שהות משמעותיים. משמורת מפוצלת - הסדר נדיר יחסית, שבו ילד אחד נמצא במשמורת הורה אחד וילד אחר נמצא במשמורת ההורה השני. משמורת מתחלפת - המשמורת עוברת בין ההורים לתקופות קבועות, כאשר הילדים נשארים בבית המשפחתי וההורים הם שמתחלפים. בשנים האחרונות, המגמה המשפטית בישראל נוטה לכיוון של אחריות הורית משותפת והרחבת השימוש במשמורת משותפת כשהנסיבות מאפשרות זאת.

חזקת הגיל הרך היא הוראה סטטוטורית הקבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, המקימה חזקה משפטית לפיה ילדים עד גיל 6 יישארו במשמורת אמם, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הסדר אחר. החזקה נולדה בתקופה שבה התפיסה החברתית ראתה באם את המטפלת העיקרית של ילדים צעירים. בעשור האחרון, ובעקבות המלצות ועדת שניט והתפתחות התפיסה בדבר שוויון מגדרי באחריות ההורית, חלה תמורה משמעותית ביישום החזקה. בתי המשפט נוטים כיום ליישם את עקרון טובת הילד באופן פרטני ואינדיבידואלי, תוך התחשבות במכלול הגורמים הרלוונטיים, ובמקרים רבים פוסקים משמורת משותפת או אף משמורת אב גם עבור ילדים מתחת לגיל 6.

הקריטריון המנחה בקביעת משמורת ילדים הינו עקרון טובת הילד, המעוגן בסעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ובאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. הערכאה השיפוטית נעזרת במגוון כלים לבחינת טובת הילד, ובראשם תסקיר סוציאלי מטעם עו"ס לסדרי דין, המכיל רקע על המשפחה, אבחון הקשר בין ההורים לילדים, בחינת המסוגלות ההורית והמלצות לעניין המשמורת והסדרי השהות. בית המשפט רשאי למנות מומחים נוספים, כגון פסיכולוגים או פסיכיאטרים, לביצוע חוות דעת מקצועיות, וכן לשמוע את עמדת הילדים עצמם, בהתאם לגילם ובגרותם, באמצעות שמיעתם ישירות או באמצעות אנשי מקצוע.

הפסיקה הישראלית מכירה בחשיבות שמיעת קולו של הילד ובהתחשבות ברצונותיו בהליכי קביעת משמורת, כפי שעולה מסעיף 12 לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. מידת ההתחשבות ברצון הילד תלויה במספר גורמים: גיל הילד ובגרותו, יכולתו לגבש דעה עצמאית, מידת ההשפעה החיצונית על עמדתו ומידת העקביות בהבעת העמדה. ככלל, בית המשפט ייתן משקל הולך וגובר לרצון הילד ככל שגילו עולה - רצונם של ילדים צעירים (6-10) יישקל אך לא יהווה שיקול מכריע, בעוד שרצונם של ילדים מעל גיל 12-14 עשוי לקבל משקל משמעותי יותר. יודגש כי בכל מקרה, רצון הילד אינו השיקול היחיד או המכריע, אלא חלק ממכלול השיקולים תחת עקרון-העל של טובת הילד.

משמורת משותפת היא הסדר משפטי במסגרתו שני ההורים נושאים באחריות הורית משותפת ושוויונית, או כמעט שוויונית, לגידול ילדיהם. בהסדר זה, הילדים מתגוררים פרקי זמן משמעותיים עם כל אחד מההורים (לרוב בסדר של 6:8 או 7:7 ימים בחודש), וההורים מחלקים ביניהם באופן הוגן את ההחלטות היומיומיות והחינוכיות, הטיפול השוטף, ולעתים אף את העול הכלכלי. יישום מוצלח של משמורת משותפת מחייב מספר תנאים מקדמיים: קרבה גיאוגרפית בין בתי ההורים, יכולת תקשורת סבירה בין ההורים, מסוגלות הורית טובה של שני ההורים, ומוכנות לשיתוף פעולה בעניינים הקשורים לילדים. בעשור האחרון, מודל זה צובר פופולריות בפסיקה הישראלית, עם התחזקות התפיסה של שוויון מגדרי באחריות ההורית.

קביעת מזונות ילדים בישראל עברה תמורה משמעותית בעקבות פסיקת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (2017), המהווה הלכה מחייבת. על פי ההלכה העדכנית, קביעת מזונות לילדים מעל גיל 6 עד גיל 18 תיעשה תוך איזון בין שלושה פרמטרים עיקריים: הכנסות שני ההורים - במסגרת כלל של "צדק חלוקתי" נבחן היחס בין ההכנסות הפנויות של שני ההורים (ברוטו בניכוי מס, ביטוח לאומי וביטוח בריאות); חלוקת זמני השהות - ככל שזמני השהות מתחלקים באופן שוויוני יותר, כך עשויה להיות השפעה מאזנת על חיוב המזונות; צרכי הילדים ורמת החיים לה הורגלו. לגבי ילדים מתחת לגיל 6, עדיין קיימת פרשנות לפיה חובת המזונות ההכרחיים מוטלת בעיקרה על האב, אך גם כאן ניכרת מגמה גוברת של התחשבות בזמני שהות ובפער ההכנסות.

מאז הלכת 919/15, מתקיימת הבחנה משמעותית באופן חישוב מזונות ילדים בהתאם לגיל. לגבי ילדים מעל גיל 6 עד גיל 18, מזונות הילדים נקבעים על בסיס שוויוני, תוך התחשבות ביחס ההכנסות של שני ההורים ובחלוקת זמני השהות. לעומת זאת, לגבי ילדים מתחת לגיל 6, המצב המשפטי פחות בהיר. מחד, קיימת פרשנות לפיה מכוח הדין האישי היהודי, חובת המזונות ההכרחיים עדיין מוטלת בעיקרה על האב, ללא תלות ביחס ההכנסות או בזמני השהות. מאידך, בתי המשפט למשפחה בשנים האחרונות, בתיקים רבים, מחילים את עקרונות הלכת 919/15 גם על ילדים מתחת לגיל 6, תוך התחשבות מסוימת בזמני השהות וביחס ההכנסות, בעיקר במקרים של משמורת משותפת או כאשר קיימים זמני שהות נרחבים.

בפרקטיקה השיפוטית בישראל, גובה מזונות הבסיס המינימלי שנוהגים בתי המשפט לפסוק לצרכים ההכרחיים לילד אחד עומד על כ-1,400-1,600 ש"ח לחודש. סכום זה מתייחס אך ורק לצרכים ההכרחיים (מזון, ביגוד, היגיינה וכדומה) ואינו כולל הוצאות מדור (דיור), הוצאות חינוך והוצאות בריאות חריגות. בנוסף לכך, נפסק בדרך כלל השתתפות בהוצאות מדור בשיעור של 25%-30% מעלות המדור עבור ילד אחד (עם הפחתה מסוימת עבור כל ילד נוסף), וכן השתתפות מחצה-מחצה בהוצאות החינוך והבריאות החריגות. סכום המזונות הכולל משתנה בהתאם לרמת החיים של המשפחה, הכנסות ההורים וחלוקת זמני השהות.

על פי ההלכה המשפטית הנוהגת בישראל, נישואיה מחדש של האם אינם משפיעים על חובת האב במזונות ילדיו. חובת המזונות היא חובה ישירה של האב כלפי ילדיו, הנובעת מהדין האישי ומחוק המזונות (תיקון), תשי"ט-1959, ואינה קשורה למעמדה המשפחתי של האם. גם במקרה שבו בן זוגה החדש של האם מפרנס את המשפחה המורחבת, עדיין אין בכך עילה להפחתה או ביטול מזונות הילדים. החריג היחיד לכלל זה הוא מצב שבו אימוץ הילדים על ידי בן הזוג החדש של האם, אשר מביא לניתוק הקשר המשפטי בין הילדים לבין האב הביולוגי, אך מדובר במקרים נדירים ביותר.

על פי הדין הנוהג בישראל, חובת המזונות נמשכת עד הגיע הילדים לגיל 18, בהתאם לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. עם זאת, הפרקטיקה המשפטית והפסיקה הרחיבו חובה זו גם לתקופת השירות הצבאי/לאומי ועד גיל 21, אם כי בדרך כלל בשיעור מופחת. מקובל בהסכמי גירושין ובפסיקה לקבוע כי בתקופת השירות הצבאי/לאומי יופחתו המזונות לשיעור של כשליש מסכום המזונות הרגיל, בהתחשב בכך שחלק מצרכי הילד מסופקים על ידי מערכת הביטחון. במקרים של ילדים עם מוגבלויות או צרכים מיוחדים שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, עשויה חובת המזונות להימשך גם מעבר לגיל 21, וזאת מכוח דיני הצדקה והפסיקה.

הדין הישראלי מכיר באפשרות לשנות גובה מזונות שנפסקו בפסק דין או בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וזאת באמצעות הגשת תביעה לשינוי (הפחתה או הגדלה) מזונות. לצורך הצלחה בתביעה כזו, על התובע להוכיח "שינוי נסיבות מהותי" המצדיק את השינוי המבוקש. הפסיקה קבעה כי שינוי נסיבות מהותי הינו שינוי משמעותי באחד או יותר מהפרמטרים ששימשו בסיס לקביעת המזונות המקוריות, כגון: שינוי דרמטי בהכנסות אחד ההורים, שינוי משמעותי בצרכי הילדים, שינוי משמעותי בהסדרי המשמורת או בחלוקת זמני השהות. בנוסף, מצופה מהתובע להוכיח כי מדובר בשינוי שלא היה צפוי ולא ניתן היה לצפותו בעת קביעת המזונות המקוריות, וכי התביעה מוגשת בתום לב.

על פי הדין העברי, החל על יהודים בישראל, בעל חב במזונות אשתו כל עוד הנישואין קיימים. זכאות זו נובעת מהתחייבות הבעל במסגרת הכתובה ונמשכת עד למועד הגירושין בפועל או עד למתן פסק דין המחייב בגט. גובה המזונות נקבע בהתאם למספר פרמטרים: רמת החיים לה הורגלה האישה במהלך הנישואין, צרכיה האישיים, יכולתה להתפרנס באופן עצמאי, ויכולתו הכלכלית של הבעל. עם זאת, הזכאות למזונות האישה אינה אבסולוטית ועשויה להישלל במקרים מסוימים, כפי שיפורט בתשובה הבאה.

על פי ההלכה והפסיקה, זכאות האישה למזונות עשויה להישלל במספר מקרים: "אישה מורדת" - אישה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה ללא סיבה מוצדקת או המסרבת לחיות עמו. "אישה עוברת על דת" - אישה הנוהגת באופן המנוגד לדת, ובכלל זה בגידה או קיום יחסי אישות עם אחר. עזיבת הבית המשותף ללא הצדקה סבירה. מרידה בחובות נישואין אחרות, כגון ניהול משק בית. סירוב לקבל גט כשבית הדין הרבני קבע שעל בני הזוג להתגרש. יודגש כי בתי הדין הרבניים ובתי המשפט בוחנים כל מקרה לגופו, וכאשר האישה מוכיחה הצדקה מוצדקת להתנהגותה (כגון אלימות, התעללות, הזנחה וכדומה), לא תישלל זכאותה למזונות.

חובת הבעל למזונות אשתו מסתיימת בהתקיים אחד מהתנאים הבאים: מתן גט בפועל - עם פקיעת הנישואין בבית הדין הרבני. מתן פסק דין חלוט לגירושין - גם אם טרם סודר הגט בפועל, בנסיבות שבהן האישה מעכבת את הגירושין. מות אחד מבני הזוג. פסק דין השולל את זכאות האישה למזונות מסיבות מיוחדות (כמפורט בשאלה הקודמת). הסכם גירושין מאושר הקובע את תנאי הפסקת המזונות. חשוב להדגיש כי במקרים מסוימים, הסכם הגירושין עשוי לקבוע המשך תשלום מזונות (או "מזונות משקמים") גם לאחר הגירושין לתקופה מוגבלת, אך אלו אינם בגדר "מזונות אישה" קלאסיים.

על בני זוג שנישאו לאחר ה-1.1.1974 חל הסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. על פי הסדר זה, במהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית בין בני הזוג, כאשר כל נכס נותר בבעלות הרשום שלו. עם פקיעת הנישואין (בגירושין או במוות), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משווי כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, למעט נכסים שהגיעו במתנה, בירושה או שהיו ברשות מי מהם ערב הנישואין. האיזון נעשה על פי שווי הנכסי במועד הקרע בין הצדדים (שלא תמיד חופף למועד הגירושין בפועל), כאשר במקרים מסוימים בית המשפט רשאי לסטות מחלוקה שוויונית אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

הסדר איזון המשאבים הינו המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, לחלוקת רכוש בין בני זוג עם פקיעת נישואיהם. העיקרון המרכזי של ההסדר הוא "חיים בנפרד - ומתים ביחד", משמעו: במהלך הנישואין מתקיימת הפרדה רכושית מלאה, כאשר כל בן זוג הוא הבעלים הבלעדי של הנכסים הרשומים על שמו. רק עם פקיעת הנישואין (גירושין או מוות) מתבצע איזון, במסגרתו נערכת הערכה של שווי נכסי כל אחד מבני הזוג שנצברו במהלך הנישואין, והצד שברשותו נכסים בשווי גבוה יותר חייב לשלם לצד השני מחצית מההפרש. האיזון אינו מחייב העברת בעלות פיזית בנכסים, אלא תשלום כספי המשקף את ההפרש. בשנים האחרונות, תיקונים לחוק איפשרו ביצוע איזון משאבים חלקי גם במהלך הנישואין במקרים מיוחדים, דוגמת אלימות, פירוד ממושך או העלמת נכסים.

חוק יחסי ממון בין בני זוג מחריג מהסדר איזון המשאבים מספר קטגוריות של נכסים, שאינן כפופים לחלוקה בין בני הזוג בעת הגירושין: נכסים שהיו בבעלות מי מבני הזוג ערב הנישואין. נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין. גמלה או פיצוי שקיבל בן זוג עקב נזק גוף, נכות או אובדן כושר עבודה. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב כי לא יכללו במשאבים המשותפים. יחד עם זאת, פירותיהם של נכסים אלו (כגון דמי שכירות, ריבית או דיבידנדים) שנצברו במהלך הנישואין, כן נכללים באיזון המשאבים. בנוסף, הפסיקה קבעה מקרים שבהם רכוש שהיה פרטי בתחילה עשוי להפוך למשותף באמצעות "שיתוף ספציפי", כאשר ניתן להוכיח כוונה לשיתוף (למשל, השקעה משותפת בשיפוץ דירה או שימוש ממושך של שני בני הזוג בנכס).

חזקת השיתוף היא דוקטרינה הלכתית שפותחה בפסיקת בית המשפט העליון, החלה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974 (טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף) ועל ידועים בציבור (שאינם כפופים לחוק יחסי ממון). על פי חזקה זו, בני זוג המנהלים אורח חיים משותף, תוך שיתוף פעולה ומאמץ משותף, יוצרים כוונת שיתוף בנכסיהם, בין אם הרישום הפורמלי של הנכסים הוא על שם אחד מהם בלבד. בניגוד להסדר איזון המשאבים, חזקת השיתוף פועלת באופן מיידי במהלך הנישואין (ולא רק בסיומם), ויוצרת שיתוף קנייני ממשי בנכסים ולא רק זכות לתשלום כספי. חזקת השיתוף אינה חלה באופן אוטומטי ומחייבת הוכחת תנאים של חיים משותפים תקינים ללא הפרדה רכושית מכוונת. בנוסף, בעוד שהסדר איזון המשאבים מחריג במפורש נכסים מלפני הנישואין או שהתקבלו בירושה/מתנה, חזקת השיתוף עשויה לחול גם על נכסים כאלה, אם ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית לגביהם.

הסכם ממון הינו מסמך משפטי מחייב המסדיר את יחסי הרכוש והממון בין בני זוג, במהלך הנישואין ובמקרה של פירוק התא המשפחתי, ומאפשר לצדדים להתנות על הוראות חוק יחסי ממון ולקבוע הסדר רכושי שונה מזה הקבוע בחוק. לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון, הסכם ממון חייב לקיים שלושה תנאים מצטברים: (1) להיערך בכתב; (2) להיות מאושר על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת; (3) האישור יינתן רק לאחר שנוכחה הערכאה שבני הזוג עשו את ההסכם מרצון חופשי ובהבנה מלאה של משמעותו ותוצאותיו. אופן אישור ההסכם משתנה בהתאם למועד עריכתו: הסכם שנערך לפני הנישואין או בעת עריכתן ניתן לאישור בבית המשפט לענייני משפחה, בבית הדין הדתי המוסמך, או באמצעות אימות נוטריוני (תיקון משנת 2008) או רושם נישואין; הסכם שנערך במהלך הנישואין טעון אישור בית משפט לענייני משפחה או בית דין דתי בלבד. חשוב להדגיש כי הסכם ממון שלא אושר כדין אינו מהווה הסכם ממון תקף לענין חוק יחסי ממון, אך עשוי לחייב את הצדדים כהסכם רגיל מכוח דיני החוזים הכלליים.

על פי סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזקי גוף או מוות מוחרגים מהסדר איזון המשאבים. הרציונל להחרגה זו נעוץ בכך שפיצוי בגין נזק גוף נועד לפצות את הנפגע על פגיעה אישית בגופו ובכושר השתכרותו העתידי, ולכן אין הצדקה לחלוקו עם בן הזוג. ואולם, הפסיקה קבעה מספר סייגים לכלל זה: ראשית, ההחרגה חלה רק על הקרן המקורית, ואילו פירות הכספים (כגון ריבית או רווחי השקעה) שנצברו במהלך הנישואין כן נכללים באיזון; שנית, אם כספי הפיצויים הושקעו ברכוש משפחתי משותף (כגון רכישת דירת מגורים או עסק משפחתי), הם עשויים להיחשב כמשותפים, מכוח דוקטרינת "השיתוף הספציפי"; שלישית, אם נעשה שימוש בכספי הפיצוי למטרות משפחתיות משותפות באופן מסיבי, הדבר עשוי להעיד על כוונת שיתוף.

זכויות פנסיוניות שנצברו במהלך תקופת הנישואין מהוות חלק בלתי נפרד מההון המשפחתי וככלאלה הן כפופות להסדר איזון המשאבים. בעקבות תיקון מס' 7 לחוק יחסי ממון משנת 2011, והחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014, קיים כיום מנגנון מובנה להעברת זכויות פנסיוניות בין בני זוג שנפרדו. המנגנון מאפשר חלוקה ישירה של הזכויות באמצעות "הוראת חלוקה" המוגשת לגוף המוסדי (קרן פנסיה, ביטוח מנהלים, קופת גמל וכיו"ב), כך שבעת מימוש הזכויות, החלק היחסי שנצבר במהלך הנישואין יועבר ישירות לבן הזוג לשעבר. יתרונות משמעותיים בשיטה זו הם שמירת הזכויות הסוציאליות (בניגוד להיוון לסכום חד-פעמי), הימנעות מתלות בין בני הזוג לשעבר, והיעדר חבות במס בעת ההעברה. ככלל, החלוקה מתייחסת רק לזכויות שנצברו במהלך הנישואין (ביחס לינאירי לתקופת הנישואין), והיא בשיעור של 50% אלא אם נקבע אחרת בהסכם או בפסק דין.

ידועים בציבור הינם בני זוג המקיימים משק בית משותף מתוך כוונה לחיי משפחה וזוגיות, אך אינם נשואים פורמלית. מעמד זה הוכר בחקיקה ובפסיקה הישראלית והוענקו לו זכויות רבות (אם כי לא מלאות) בהשוואה לנישואין מוכרים. בהיבט היחסים הרכושיים, חוק יחסי ממון אינו חל על ידועים בציבור, ובמקומו חלה חזקת השיתוף, המקנה לבני הזוג זכויות שוות ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, בין אם הוא רשום על שם אחד מהם בלבד. בניגוד לנישואין, אין הליך פורמלי ל"ביטוחין" של ידועים בציבור, אלא מדובר בפרידה שלאחריה ניתן להגיש תביעות רכושיות לבית המשפט לענייני משפחה. בהיבט הילדים, זכויות וחובות ההורות זהות לאלו של הורים נשואים, כולל חיובי מזונות ושאלות משמורת והסדרי שהות. יש להדגיש כי ידועים בציבור אינם זכאים למזונות אחד מהשני, אך במקרים מסוימים עשוי להיות זכאי בן זוג למעין "מזונות משקמים" מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

כאשר חייב במזונות אינו עומד בחיוביו על פי פסק דין או הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, עומדות לרשות הזוכה מספר אפשרויות: פתיחת תיק הוצאה לפועל - ההליך המרכזי לגביית מזונות, המקנה סמכויות אכיפה נרחבות, לרבות עיקול נכסים, הגבלת רישיון נהיגה, הגבלות על חשבונות בנק, מעצר וכו'. פנייה למוסד לביטוח לאומי - אישה או ילד שנפסקו להם מזונות והחייב אינו משלם, עשויים להיות זכאים לקצבת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי (בכפוף למבחן הכנסות), אשר גובה את החוב ישירות מהחייב. הגשת תביעה פלילית - מכוח סעיף 4 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972, אי-תשלום מזונות שנפסקו עשוי להוות עבירה פלילית שדינה מאסר שנה. בקשה לביזיון בית משפט - ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, שעשויה להוביל להטלת קנס או מאסר. יצוין כי קשיים כלכליים אמיתיים ואובייקטיביים אינם פוטרים מחובת תשלום המזונות, אך עשויים לשמש בסיס לתביעת הפחתת מזונות.

הדין הישראלי מאפשר הגשת תביעת ביטוחין גם כאשר אחד מבני הזוג נמצא בחו"ל, בכפוף לקיום תנאי סמכות מסוימים. סעיף 4א לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וביטוחין) קובע את תנאי הסמכות הבינלאומית של בית הדין הרבני בתביעות ביטוחין, ולפיו בתי הדין מוסמכים לדון בענייני ביטוחין של יהודים כאשר: התובע הוא אזרח ישראלי שמקום מושבו בישראל, או שהתובע התגורר בישראל לפחות שנה מתוך שנתיים שקדמו להגשת התביעה. ההתדיינות המשפטית מתנהלת מול הנתבע/ת באמצעות המצאת כתבי בי-דין לחו"ל, בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. אם הנתבע/ת אינו/ה מתייצג/ת לדיון, במקרים מסוימים יכול בית הדין להמשיך בהליך במעמד צד אחד. לגבי פסק הדין, אם הוצא פסק דין המחייב בגט והנתבע/ת אינו/ה מקיים/ת אותו, ניתן לנקוט בסנקציות שונות, לרבות עיקול נכסים בישראל, הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ למקרה שייכנס/תיכנס לישראל, ובמקרים מסוימים אף לבקש מבתי משפט זרים לאכוף את פסק הדין.

זוג יהודים אזרחי ישראל שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל ומבקשים להתגרש, ייאדרשו לפנות לבית הדין הרבני לצורך התרת קשר הנישואין. הפסיקה בישראל קבעה כי לבית הדין הרבני סמכות ייחודית להתיר קשר נישואין בין יהודים, בין אם הנישואין נערכו בהליך אזרחי בחו"ל. עם זאת, יש להבחין בין שני מסלולים אפשריים: לבני זוג שקיימו חיי אישות מלאים, בית הדין יורה על סידור גט פיטורין מספק, הדומה בהליכיו לגט רגיל, אף שמבחינה הלכתית קיימת שאלה לגבי תוקף הנישואין. לבני זוג שלא קיימו חיי אישות מלאים או שנישאו רק "למראית עין", בית הדין עשוי להסתפק ב"התרת נישואין" באמצעות הליך של "גט לחומרא קל יותר, או במקרים מסוימים אף להכריע על ביטול הנישואין ללא צורך בגט. באשר לסוגיות הנלוות (רכוש, מזונות, משמורת), ככלל, יידונו אלה בבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם נכרכו כדין בתביעת הביטוחין בבית הדין הרבני.

על פי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הסכם ממון תקף חייב לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, ההסכם חייב להיות בכתב - הדרישה זו היא מהותית ולא פרוצדוראלית, ואי-עמידה בה שוללת את תוקפו של ההסכם כהסכם ממון; שנית, ההסכם טעון אישור של ערכאה שיפוטית מוסמכת (בית משפט לענייני משפחה או בית דין דתי בעל סמכות בענייני נישואין וביטוחין); שלישית, האישור יינתן רק לאחר שהערכאה השיפוטית נוכחה כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. זאת, במטרה להבטיח מניעת עושק וכפייה, ולוודא שבני הזוג מבינים את ההשלכות המשפטיות והכלכליות של ההסכם. אי-קיום של אחד משלושת התנאים שולל את תוקפו של המסמך כהסכם ממון, אם כי הוא עשוי עדיין לחייב את הצדדים כהסכם רגיל מכוח דיני החוזים, בהתאם לנסיבות.

תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג משנת 2008 (סעיף 2(ב1)) הרחיב את אפשרויות האישור של הסכם ממון שנערך לפני הנישואין, וקבע כי הסכם כזה יכול להיות מאומת גם על ידי נוטריון מוסמך לפי חוק הנוטריונים. אימות נוטריוני יכול להחליף את אישור בית המשפט או בית הדין, בתנאי: שמדובר בהסכם טרום-נישואין (נחתם לפני הנישואין); שהנוטריון נוכח כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו; ושהנוטריון ויידא את זהותם של בני הזוג. יודגש כי אפשרות האימות הנוטריוני אינה עומדת לבני זוג שכבר נשואים ומבקשים לערוך הסכם ממון במהלך הנישואין, ובמקרה כזה נדרש אישור בית משפט או בית דין בלבד. יתרונות המסלול הנוטריוני כוללים יעילות, זמינות, ופחות "חשיפה" של ענייני בני הזוג בפני ערכאה שיפוטית.

חוק יחסי ממון בין בני זוג מגדיר מספר גורמים מוסמכים לאישור הסכם ממון, המשתנים בהתאם למועד עריכת ההסכם ומעמד הצדדים: הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בעת עריכתן: בית המשפט לענייני משפחה; בית הדין הדתי המוסמך (רבני, שרעי, דרוזי או כנסייתי - בהתאם לעדה הדתית); רושם הנישואין - בעת עריכת הנישואין (סעיף 2(ב)); נוטריון מוסמך - רק להסכם שנכרת לפני הנישואין (סעיף 2(ב1)). הסכם ממון שנכרת במהלך הנישואין: בית המשפט לענייני משפחה בלבד; בית הדין הדתי המוסמך בלבד. חשוב להדגיש כי בהסכם הנערך במהלך הנישואין אין אפשרות לאישור אצל נוטריון או רושם נישואין, וזאת מתוך הנחה שבני זוג נשואים עשויים להיות נתונים ללחצים וכוחות מיקוח שונים מאלו של זוג טרם נישואיו, ולכן נדרש פיקוח שיפוטי מלא.

"מועד הקרע" הינו המועד שבו רואים את השיתוף הזוגי והכלכלי בין בני הזוג כמסתיים, והוא בעל משמעות קריטית בהליך איזון המשאבים. בעוד שסעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי איזון המשאבים יבוצע עם "פקיעת הנישואין" (מועד הביטוחין או מוות), הפסיקה הכירה בכך שבמקרים רבים, השיתוף הכלכלי והזוגי מסתיים בפועל זמן רב לפני הביטוחין הפורמליים. בהתאם לתיקון מס' 4 לחוק (סעיף 5א), בית המשפט רשאי לקבוע את מועד הקרע בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה. בדרך כלל, מועד הקרע ייקבע כאחד מאלה: מועד הגשת תביעת הביטוחין; מועד עזיבת אחד מבני הזוג את דירת המגורים המשותפת; מועד פתיחת חשבון בנק נפרד ויצירת הפרדה רכושית; מועד אחר שבו הוכח שהשיתוף הזוגי והכלכלי הסתיים בפועל. משמעותו המעשית של מועד הקרע היא שנכסים שנצברו לאחריו לא ייכללו באיזון המשאבים, ואילו נכסים ברי-איזון יוערכו לפי שוויים במועד זה ולא במועד הביטוחין.

חוק יחסי ממון קובע שבמסגרת איזון המשאבים, חובות בני הזוג נלקחים בחשבון בדומה לנכסיהם. סעיף 6(א) לחוק קובע כי מנכסי כל בן זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאינם בני-איזון (נכסים מלפני הנישואין, ירושות, מתנות וכו'). כלומר, החובות מופחתים מהנכסים של אותו בן זוג שיצר אותם, וכך משפיעים על סך שווי הנכסים שלו לצורך איזון המשאבים. הפסיקה פיתחה מספר קריטריונים להכרעה בשאלה אילו חובות ייכללו באיזון: הזיקה בין החוב לבין התא המשפחתי; מועד יצירת החוב ביחס למועד הקרע; ידיעת בן הזוג השני על החוב והסכמתו ליצירתו; ושאלת הנהנה מהחוב. לגבי חובות שנוצרו לטובת התא המשפחתי (כגון משכנתא לדירת המגורים, הלוואה לרכישת רכב משפחתי, או אשראי לכיסוי הוצאות משק הבית המשותף), הרי שבין אם הם רשומים פורמלית על שם אחד מבני הזוג, יראו אותם כחובות משותפים הניתנים לאיזון. מנגד, חובות שנוצרו למימון צרכים אישיים של אחד מבני הזוג, הימורים, או פעילות עסקית נפרדת, לא ייכללו באיזון וייישארו באחריותו הבלעדית של בן הזוג שיצר אותם.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון מעניק לבית המשפט סמכות לסטות מחלוקה שוויונית (50%-50%) של הנכסים בין בני הזוג, כאשר קיימות "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". מדובר בסמכות חריגה שיש להפעילה במשורה, תוך הקפדה על שיקולים עניינים. הפסיקה פיתחה מספר קטגוריות של "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה: נסיבות כלכליות - פער משמעותי בכושר ההשתכרות העתידי, או פערים ביכולת להשתקל כלכלית לאחר הביטוחין. התנהגות מכוונת - הברחת נכסים, הסתרת רכוש, בזבוז משאבים משותפים או יצירת חובות שלא לטובת התא המשפחתי. אלימות ממושכת - התעללות פיזית או נפשית ואלימות כלכלית. פירוק חד-צדדי - יזימת פירוק הנישואין באופן חד-צדדי תוך נטישת בן הזוג בנסיבות קשות. תרומה חריגה - תרומה משמעותית במיוחד של אחד מבני הזוג לצבירת הנכסים המשותפים. משך הנישואין - נישואין קצרים במיוחד שבהם איזון שוויוני עלול ליצור עושק ולא במשפט. הסטייה אינה מוגבלת באחוזים מסוימים וכל מקרה נבחן לגופו, אם כי בית המשפט נדרש לנמק את החלטתו ולהציג על הנסיבות המיוחדות המצדיקות אותה.

חוק יחסי ממון בין בני זוג מבוסס על עיקרון האוטונומיה של בני הזוג, המכיר בסמכותם וזכותם להסדיר את יחסיהם הרכושיים באופן התואם את רצונם ואורח חייהם. עיקרון זה בא לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק, המאפשר לבני זוג לערוך הסכם ממון ובכך להתנות על הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק. בתי המשפט בישראל נותנים משקל רב לאוטונומיה זו, ונמנעים בדרך כלל מהתערבות בתוכן הסכם הממון, כל עוד הוא נערך ואושר כדין. יחד עם זאת, האוטונומיה אינה מוחלטת, ומוגבלת במספר אופנים: ראשית, על ההסכם לעבור אישור של ערכאה שיפוטית או נוטריון; שנית, האישור יינתן רק אם נוכחה הערכאה כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית ובהבנה מלאה; שלישית, עקרונות מדיני החוזים, כגון תום לב, תקנת הציבור ואיסור עושק, עשויים להגביל את חופש החוזים גם בהסכמי ממון; ורביעית, כאשר ההסכם נוגע לזכויות ילדים (כגון מזונות), הערכאה השיפוטית תבחן אם ההסכם עולה בקנה אחד עם טובת הילדים. בחינת האיזון בין אוטונומית בני הזוג לבין הגנה על הצד החלש היא אחת הסוגיות המרכזיות בפסיקת בתי המשפט בענייני הסכמי ממון.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, בסעיף 2(ד), קובע במפורש כי "הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית דין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה". כלומר, ניתן בהחלט לשלב הסכם ממון במסגרת הסכם ביטוחין כולל, והאישור שניתן להסכם הביטוחין על ידי בית המשפט או בית הדין ייחשב לאישור הסכם ממון לכל דבר ועניין. יתרה מכך, במקרה כזה לא נדרש אישור נפרד להסכם הממון, וההסכם כולו מקבל תוקף של פסק דין במסגרת פסק הדין לביטוחין. יתרונות שילוב הסכם ממון בהסכם ביטוחין כוללים: יעילות דיונית והוזלת עלויות; יכולת להגיע להסדר כולל תוך איזון בין הנושאים השונים; הימנעות מהליכים משפטיים נפרדים; וקבלת תוקף של פסק דין להסכם באותו הליך. עם זאת, חשוב לבחון אם לא נכון לעיתים דווקא להפריד בין ההסכמים, במיוחד בנסיבות שבהן יש הבדלים באופן ייסום ההסכמים או כאשר יש פוטנציאל לבעיות באכיפת חלקים מההסכם.

חוק יחסי ממון בין בני זוג מתייחס במישרין ובעקיפין להברחת רכוש בזמן הליכי ביטוחין. סעיף 11 לחוק מקנה לבית המשפט סמכות לנקוט אמצעים למניעת הברחת נכסים ולהטיל סעדים זמניים, כגון צווי מניעה, צווי עיקול וכינוס נכסים, להבטחת זכויותיו של בן הזוג האחר. סעיף 8(3) לחוק מאפשר לבית המשפט לסטות מחלוקה שוויונית כאשר קיימות ראיות להסתרת נכסים או הברחתם. בנוסף, הפסיקה פיתחה מספר דוקטרינות להתמודדות עם הברחת רכוש: "נכסים רעיוניים" - עקרון המאפשר לבית המשפט להתייחס לנכסים שהוברחו או הועברו לאחר שלא בתום לב, כאילו הם עדיין חלק מרכוש בני הזוג לצורך איזון המשאבים. הרמת מסך בין בני זוג לתאגידים - כאשר אחד מבני הזוג העביר נכסים לתאגיד בשליטתו במטרה להבריחם. שימוש בעילות כלליות מהמשפט האזרחי - כגון תרמית, עושק, הפרת חובת תום לב, חוסר תום לב בקיום חוזה ועילות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. שימוש בסעיף 96 לחוק לשכת עורכי הדין - הטלת אחריות משמעתית על עורכי דין המסייעים להברחת רכוש. במקרים חמורים, הברחת רכוש עלולה אף להיחשב כעבירה פלילית של זיוף, מרמה, הפרת אמונים או הפרת צו שיפוטי, בהתאם לנסיבות.

קביעת שווי הנכסים לצורך ביצוע איזון משאבים הינה סוגיה מורכבת ומשמעותית. סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון קובע כי האיזון יעשה על בסיס "שווי" הנכסים, אך אינו מגדיר במפורש את שיטת הערכת השווי. הפסיקה פיתחה שורה של עקרונות והנחיות בנושא: מועד הערכת השווי - ככלל, שווי הנכסים ייקבע נכון למועד הקרע, ולא למועד ביצוע האיזון בפועל. שיטת הערכת השווי - בית המשפט בדרך כלל יקבע את "השווי הריאלי" (שווי שוק) של הנכסים, ולא את ערכם ההיסטורי, הרשום בספרים או הסובייקטיבי. מינוי מומחים - בנכסים מורכבים (נדל"ן, עסקים, זכויות קנייניות) נוהג בית המשפט למנות שמאים, רואי חשבון או מומחים אחרים להערכת השווי. התחשבות בחובות - מנכסי כל בן זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאינם בני-איזון. מיסוי - יש לקחת בחשבון השלכות מס העשויות לנבוע ממימוש הנכסים או העברתם. נכסים קשים להערכה - לגבי זכויות עתידיות (פנסיה, מוניטין, אופציות), פיתחה הפסיקה נוסחאות ייחודיות המביאות בחשבון את הטבע המיוחד של נכסים אלה. פסיקת שווי באומדן - כאשר אחד מבני הזוג אינו משתף פעולה או מסתיר מידע, בית המשפט רשאי להעריך את שווי הנכסים באומדן לפי מיטב שיפוטו.

סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כי בהעדר הסכמה בין בני הזוג על דרכי ביצוע האיזון, רשאי בית המשפט לקבוע את המועדים והאופן שבהם יבוצע האיזון. הפסיקה פיתחה מספר עקרונות בענייו זה: דרכי תשלום - תשלום איזון המשאבים יכול להתבצע בכמה אופנים: תשלום במזומן; העברת זכויות בנכסים ספציפיים; פריסת תשלומים; או שילוב של דרכים שונות. עיקרון "התשלום במזומן" - ככלל, איזון המשאבים נעשה באמצעות תשלום כספי מבן הזוג שבידיו עודף נכסים לבן הזוג האחר, ולא באמצעות העברת בעלות בנכסים, אלא אם נסיבות מיוחדות מצדיקות זאת. אפשרויות דחיית תשלום - בית המשפט רשאי לפרוס את תשלום איזון המשאבים או לדחותו, אם מצא שמימוש מיידי עלול לגרום נזק כלכלי לבני הזוג. שיקולים בקביעת אופן ביצוע האיזון - בית המשפט ישקול: מצבם הכלכלי של בני הזוג; נזילות הנכסים; שיעור החיוב; השפעה על טובת הילדים; ורצון בני הזוג. חבות בריבית - תשלום איזון המשאבים הנו חד כפוף לריבית חד-שנתית בשיעור שנקבע בתקנות (הקישור). אכיפת התשלום - תשלום איזון משאבים הוא חוב אזרחי ניתן לאכיפה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, כולל סנקציות שונות כנגד החייב המשהה תשלום.

עסקאות "מכר למשתכן" של קרנות ההסתדרות, שהיו נפוצות בעבר בישראל, כפופות לחוק יחסי ממון המשנה את ההלכה שנקבעה בפסיקה הקודמת. על פי הפסיקה העדכנית, חבות הרכישה מקרנות ההסתדרות נכללים באיזון המשאבים כשווי נכסים משותפים, כאשר האחריות לחוב מתחלקת בין בני הזוג. שווי הדירה שנרכשה מקרן ההסתדרות (בניכוי החוב לקרן) נכלל באיזון המשאבים כנכס משותף. החבות לקרן רואים כחוב המשותף לשני בני הזוג, גם אם היא נרשמה פורמלית על שם אחד מהם בלבד, מכיוון שנוצרה למטרת רכישת נכס משפחתי. במקרים שבהם הדירה נמכרה והחוב נפרע במהלך הנישואין, הכספים שהושקעו בפרעון החוב נכללים כחלק מהנכסים המשותפים. הפסיקה הבהירה כי לא ניתן לקבוע הסדר רכושי שונה לגבי חובות אלה, והם יהיו תמיד כפופים להסדר איזון המשאבים, גם אם בהסכם ממון נקבע אחרת.

בעניינים של איזון משאבים, על כל בן זוג חובה לגלות את מלוא נכסיו וערכם, ונחוץ כי הוא יוכיח את הערכת שווי הנכסים שבידיו. המשטר הראייתי בעניין איזון משאבים מתאפיין במספר עקרונות: חובת גילוי - על שני בני הזוג חובה מלאה לגלות את כל נכסיהם, חובותיהם ועסקאותיהם הרלוונטיות לתקופת הנישואין. נטל ההוכחה בסיסי - המסגרת הכללית קובעת כי כל בן זוג צריך להוכיח את סוג ושווי הנכסים שבידיו. הפרת חובת גילוי - אם אחד מבני הזוג מפר את חובת הגילוי, הנטל ההוכחה מתהפך, ויהיה עליו להוכיח את שווי הנכסים שלא נחשפו. הערכת שווי - כשהצדדים חלוקים בדבר שווי נכס מסוים, הנטל הוא על התובע להוכיח את ההערכה שטוען לה. ראיות מקובלות - תסקירי שמאים מוסמכים, חוות דעת רואי חשבון, מסמכי הערכה ממוסדות פיננסיים וכדומה. קושי הוכחה - במקרים שבהם קשה להוכיח שווי מדויק (כגון עסקים פרטיים או זכויות עתידיות), בית המשפט רשאי להסתמך על הערכות סבירות או ניתוח השוואתי. "גילוי שיפוטי" - בית המשפט רשאי למשוך מסקנות שליליות מאי-שיתוף פעולה במתן מידע או מהעלמת ראיות.

על פי תיקון מס' 5 לחוק יחסי ממון (סעיף 5א), כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי בית המשפט לקבוע כי איזון המשאבים יתבצע לא במועד פקיעת הנישואין אלא במועד מוקדם יותר, אף במהלך הנישואין. הפסיקה מונה מספר קטגוריות של מקרים המצדיקים הקדמת מועד איזון המשאבים: אלימות כלכלית - כאשר קיים חשש מוצדק שבן הזוג הרשום כבעלים של הנכסים ינסה לחמוק מחובותיו או להוציא את בן הזוג האחר לחומת חוצין. כוונה להגריח רכוש - כאשר מתגלות פעולות הסתרה או העברה של נכסים שמטרתן למנוע את ביצוע האיזון. פירוד ממושך - במקרים שבהם בני הזוג חיים בפרידה מלאה במשך תקופה ארוכה, מבלי שיצירת נכסים חדשים מיועדת לטובת המשפחה. ניסיון לרכוש נדל"ן - כאשר בן הזוג מנסה לרכוש נכס על חשבון הזכאות של בן הזוג שני לזכויות פנסיוניות או נכסים אחרים. הגשת תביעת גירושין - במקרים מסוימים, הגשת תביעת גירושין על ידי אחד מבני הזוג עלולה להוות בסיס להקדמת מועד האיזון, אם קיים חשש ממשי להגרחת רכוש. פגיעה חמורה באינטרסים כלכליים - כאשר החיית האיזון עלולה להביא לפגיעה חמורה בזכויותיו של בן הזוג, כגון הלוך והעיכה של נכסים או פגיעה ביכולתו להתפרנס. בעת הבקשה להקדמת מועד האיזון, על בית המשפט לקיים איזון ראוי בין האינטרס של בן הזוג המבקש הקדמה לבין השמירה על יציבות הנישואין ומניעת שימוש בביקורת לחץ לא הוגן. בנוסף, על הבקשה להיות מלווה בראיות קונקרטיות הלמעשיות שלפיהן נחוץ האיזון הקדום.

חוק יחסי ממון בין בני זוג כולל מספר הוראות ייחודיות שמטרתן להבטיח ביטחון סוציאלי לבני זוג במקרה של פקיעת הנישואין. הביטחון הסוציאלי בנלוי בידי ביטוי בהיבטים הבאים: הסדר איזון המשאבים עצמו - העיקרון הבסיסי לפיו כל בן זוג זכאי למחצית הנכסים שנצברו במהלך הנישואין נועד להבטיח ביטחון כלכלי בסיסי לשני הצדדים. התייחסות לזכויות סוציאליות כנכסים - פנסיה, קופות גמל, זכויות סוציאליות ופיצויי פרישה נחשבים כנכסים בני-איזון, ובכך מובטח תלאי סוציאלי לשני בני הזוג גם לאחר הגירושין. הגנה על הצד החלש - סעיפי הסטייה מחלוקה שוויונית (סעיפים 7, 8) מאפשרים לבית המשפט להגן על בן זוג החלש כלכלית או חברתית. הסדרים מיוחדים למזונות - למרות שחוק יחסי ממון אינו עוסק במזונות, הוא מאפשר שילוב של התחייבויות מזונות בהסכם ממון. העדפה מוסדית - ההעדפה למתן התחייבויות רכושיות בדרך של הבטחות בנכסים מסוימים על פני הסדרי תשלום כספי נועדה להבטיח ביצוע יעיל יותר של הזכויות. מניעת הברחת רכוש - הוראות החוק וסמכות בית המשפט לנקוט אמצעים למניעת הברחת נכסים נועדו להבטיח הגנה על הזכויות הכלכליות של שני בני הזוג. שמירה על מערכות ביטחון סוציאלי קיימות - החוק אינו פוגע בזכויות לביטוח לאומי, תגמולי נכות או במלאות מפעלי, ובכך משאיר זכויות אלה כביטחון נוסף לבני הזוג. אולם, אין להתעלם מהביקורת לפיה ההשפעה המעשית של הסדר איזון המשאבים על הצד החלש כלכלית (מסורתית האישה) מוגבלת, בפרט כאשר הנכסים המשותפים מעטים וההכנסה העתידית לא מובטחת.

הסיכויים תלויים בטובת הילד הספציפי ולא במין ההורה. חזקת הגיל הרך משמעה שהחזקה (משמורת) ניתנה בעבר עד גיל 6 באופן אוטומטי לאם, על רקע מגדרי בלבד וללא כל בחינה של טובת הילד, אך בשנים האחרונות ניתן לראות שינוי באופן בו מיישמים בתי המשפט את חזקת הגיל הרך, ופעמים רבות יותר נפסקת משמורת משותפת גם כאשר מדובר בילדים מתחת לגיל 6