הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים

רקע: תיקון מס' 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים

מטרתו המובהקת של התיקון לחוק היא לעקוף את פסיקת בג"ץ בעניין "פלונית" (2025), אשר אשררה את הלכת שרגאי וקבעה שבית הדין הרבני אינו מוסמך לדון במזונות ילדים בדרך של כריכתם לתביעות הגירושין. הלכת שרגאי ניתנה בשנת 1969 על ידי השופטים י' זוסמן, מ' לנדוי וח' כהן, וקבעה כי החובה לזון את הילדים אינה מותנית בקשר הנישואין היא קיימת הן ללא נישואין, הן במהלכם ואף לאחר פקיעתם. לכן, אין לראות במזונות ילדים כעניין אשר לפי טיבו וטבעו כרוך בתביעת גירושין.

מטרת החוק לוודא כי פרשנות המחוקק לסעיף 3 תעניק לבתי הדין הרבניים סמכות רחבה וייחודית לכלל העניינים הכרוכים בגירושין כולל מזונות ילדים תוך צמצום הגישה לערכאות. החוק מגדיר כי הביטוי "מזונות ילדי הזוג" יתפרש ככולל את כל צורכיהם הכלכליים של ילדי הזוג, לרבות הוצאות מגורי הילדים (מדור), הוצאות לחינוכם ולרפואתם, עד הגיעם לגיל שבו ההורים אינם מחויבים במזונותיהם לפי כל דין לרבות על פי ההלכה.

לא מדובר בעניין טכני בלבד, אלא בשינוי מהותי של מאזן הסמכויות בין המשפט האזרחי לבין הדין הדתי על חשבון זכויותיהם של ילדים ושל הוריהם.

פגיעת החוק בזכויות יסוד

ענייני משפחה, ובתוכם קשרי הורה-ילד, משמורת, חינוך, בריאות ומזונות עומדים בלב האוטונומיה של האדם ומשפיעים באופן מהותי על זכויות היסוד שלו: כבוד, קניין, חירות, וחיי משפחה.

הזכות להימנע מדיון בכפייה בפני ערכאה דתית, הפועלת לפי דין דתי, שדייניו הם גברים דתיים בלבד - במקום בבית משפט אזרחי, שוויוני ומקצועי - היא חלק יסודי מזכויותיו לחופש דת וחופש מדת, מהזכות לשוויון, מהזכות להליך הוגן, ומהזכות לגישה לערכאות.

החוק פוגע בליבת עיקרון זה בשתי דרכים מרכזיות: ראשית, הוא מאפשר לצד אחד לכפות על בן/בת זוגו ולעתים גם על הילדים בירור של סוגיית מזונות הילדים בבית הדין הרבני, גם אם הצד השני מבקש שחייו המשפטיים ינוהלו במסלול אזרחי ולא דתי. שנית, הוא מחזק את "מירוץ הסמכויות" ומסלים את הסכסוך המשפטי, שעה שהוא מרחיק את בני הזוג מבית הדין לענייני משפחה, שמקצועיותו הייחודית היא הבאתם לכדי פשרה, בייחוד בענייני ילדים.

כפייה דתית בענייני מזונות

בתי הדין הרבניים הם טריבונל דתי, הפועל לפי ההלכה האורתודוקסית ולפי סדרי דין דתיים. הדיינים אינם מחויבים להכשרה משפטית או לפסיקה אזרחית, ואף מצהירים שבמקרים של סתירה, הדין הדתי קודם. כפיית בירור מזונות ילדים בפני ערכאה דתית, בידי דיינים המוסמכים וממונים לפי ההלכה, מהווה כפייה דתית על אדם המבקש לנהל את ענייניו המשפחתיים במסלול אזרחי.

יהודים ויהודיות מזרמים אחרים (רפורמי, קונסרבטיבי, חילוני) על כולם יהיה ניתן לכפות להתדיין בפני גוף דתי שאינו מבטא את אמונתם או את השקפת עולמם. העובדה שניתן לחייב אדם לעמוד לדין בפני טריבונל שבו הוא אינו יכול באופן קטגורי ומוחלט לקחת חלק יוצרת דפיציט דמוקרטי מובהק.

השלכות על נשים וילדים

הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני ההורים מעצימה באופן משמעותי את הפגיעה בשתי קבוצות שכבר כיום נפגעות במערכת דיני המשפחה בישראל: נשים וילדים.

דיני הגירושין בישראל מבוססים על דין דתי שבו הגבר מחזיק בכוח חד־צדדי במתן הגט, כוח שכבר היום משמש כמנוף לחץ על נשים ומוביל למקרי סרבנות גט ממושכים. הרחבת סמכות בתי הדין הרבניים למזונות ילדים מעניקה לאותה ערכאה כלי לחץ נוסף: "תתפשרי על מזונות ותקבלי גט". מאחר שבתי הדין הרבניים נוטים לפסוק מזונות נמוכים יותר מבתי המשפט לענייני משפחה, נשים צפויות להיפגע כלכלית עוד בתחילת ההליך.

מסלול הערעור מצטמצם לערעור פנימי לבית הדין הרבני הגדול בלבד, וביקורת בג"ץ אפשרית רק במקרים חריגים, מה שמפחית עוד יותר את ההגנות על נשים.

ההתפתחות הפסיקתית לאורך השנים

דברי ההסבר לחוק מתארים את ההתפתחות הפסיקתית: גם לאחר הלכת שרגאי ופרשנותה המצמצמת, נקטו בתי המשפט פרשנות שלפיה בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים באופן מלא במסגרת הכריכה. בבג"ץ 6929/10, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הבהירה המשנה לנשיא דאז, השופטת נאור, כי "לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים... סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה".

דברי ההסבר מציינים כי בדנג"ץ 6454/14 הבהיר הנשיא דאז א' גרוניס כי "בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה... וכפי שנפסק, ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים". המפנה החל בפסק הדין בע"מ 7628/17 בשנת 2019, שבו הציע השופט מזוז פרשנות חדשה המצמצמת עוד יותר את הסמכות, לפיה התביעה במסגרת כריכה מוגבלת רק "להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב". דברי ההסבר מציינים כי "בכך נוצר חשש כי סעיף 3 לחוק יהפוך למעשה ל'אות מתה'".

לפי דברי ההסבר, ביום 10 באוקטובר 2021 הוציא בית הדין הרבני הגדול פסק דין מפורט (תיק 1250217/3), ובו הסביר כי חוות דעתו של השופט מזוז הייתה "דעת יחיד ו'אמרת אגב'", וכי היא ניתנה במסגרת הליך בע"מ ולא בג"ץ. על כן הבהיר בית הדין הרבני כי הפסיקה אינה מחייבת את בתי הדין הרבניים להפסיק לדון בכריכת מזונות ילדים. כנגד פסק דין זה ופסקי דין נוספים הוגשו עתירות לבג"ץ, ובעקבותיהן הוציא בג"ץ ביום 1 במרץ 2023 "צו על תנאי" המורה לבתי הדין להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטלו החלטותיהם.

מזונות ילדים כזכות עצמאית

מזונות ילדים אינם שאלה של "טובת הצדדים" אלא זכות עצמאית של הילד. בתי המשפט קבעו לאורך שנים כי אין זה ראוי שזכות זו תהיה חלק ממערכת אינטרסים כחלק מהגירושים או תישמש ככלי מיקוח בין ההורים.

בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים או מתמחים בטיפול בנושאי רווחה של ילדים, אינם כפופים לכללי ראיות ושקיפות כשל בתי המשפט, ואינם פועלים כחלק אינטגרלי מהמערך של עובדים סוציאליים, תסקירי רווחה או מנגנוני פיקוח מקצועיים. כאשר סוגייה מורכבת כמו מזונות ילדים עוברת לגוף שאינו מוסדר בהיבט זה נפגעת טובתם של הילדים בראש ובראשונה.

מנגד, דברי ההסבר להצעת החוק מצטטים את המלומד פרופ' א' מעוז, שכתב כי "כריכת מזונותיהם של הילדים בתביעת הגירושין בין ההורים לא רק שהיא מוכתבת על ידי לשונו של סעיף 3 אלא אף רצויה, ברוב המקרים, לגופה... לא זו בלבד אלא דווקא בעניין זה 'בית דין אביהם של יתומים'".

פסק הדין בבג"ץ 5988/21

לפי דברי ההסבר להצעת החוק, ביום כ"א בשבט התשפ"ה (19 בפברואר 2025) נתן בג"ץ את פסק דינו בעתירות (בג"ץ 5988/21 פלוני נ' פלונית), וקבע בדעת הרוב כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לכריכת מזונות ילדים אלא רק במסגרת הצרה של השבת "הוצאות ידועות שהוא [ההורה] עומד להוציא בזמן הקרוב שאינן דורשות דיון והכרעה בסוגיה המהותית של החיוב במזונות". פסק הדין הוסיף כי בית הדין הרבני אף אינו מוסמך לפסוק מזונות זמניים.

דברי ההסבר מציינים כי על פי פסקה 21 לחוות דעתה של השופטת יעל וילנר, "ככלל, תנאי לתביעת השבה הוא קיומו של פסק דין לחיוב במזונות שניתן בבית המשפט לענייני משפחה". יחד עם זאת, השופטת וילנר, שאליה הצטרפה השופטת רות רונן, כתבה בחוות דעתה כי היא אינה מביעה עמדה בנוגע לדין הרצוי ביחס לסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים בדרך של כריכה, אלא מתייחסת "אך לדין המצוי, קרי: משמעות הלכת שרגאי".

דברי ההסבר מציינים כי "יש בסיס לדעה כי בפסק הדין האמור לא נוצרה הלכה חדשה של בית המשפט העליון, ומדובר ביישום של הלכת שרגאי, יישום שנשאר שנוי במחלוקת שופטים, ותיתכן אפשרות ליישום שונה של הלכת שרגאי בהרכב אחר של בית המשפט העליון או במקרים אחרים בערכאות הדיוניות". לפיכך, מטרת התיקון לחוק היא "ליצור אחידות ולמנוע כל עמימות ואפשרות לפרשנות המצמצמת".

כוונת המחוקק המקורית והפרשנות המצמצמת

לפי דברי ההסבר להצעת החוק, מפרוטוקול דיוני ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת מיום 26 באוגוסט 1953 עולה כי כוונתו של סעיף 3 לחוק הייתה להעניק לבתי הדין הרבניים סמכות דיון מלאה בעניין מזונות הילדים. גם בית המשפט העליון קבע בפסיקותיו המוקדמות כי מזונות הילדים, אפילו אם הם נדרשים על ידי הילדים עצמם ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל"עניין הכרוך בתביעת הגירושין". דברי ההסבר מצטטים את השופט זילברג שקבע (ביד"מ 1/60): "מזונות הילדים אפילו אם הם נדרשים על ידי הילדים גופם, ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל'עניין הכרוך בתביעת הגירושין'".

דברי ההסבר מציינים כי הרציונל למתן סמכות רחבה זו היה "כדי שבני הזוג יוכלו להסדיר בבת אחת את כל ענייניהם ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות". עם זאת, בהלכת שרגאי משנת 1969 פירש השופט זוסמן את הסמכות בדרך מצמצמת, וקבע כי התביעה שנכרכה בגירושין היא תביעה ל"השבת הוצאות מזונות הילדים בין ההורים" בלבד.

לפי דברי ההסבר, פרשנות מצמצמת זו נועדה למנוע את קיפוח האישה במקרים שהיה חשש שהיא תאולץ על ידי בעלה לוותר על שיעור מזונות הילדים הראוי בשל "סחטנות גט". דברי ההסבר מציינים כי "באותה תקופה רווחה הדעה כי גובה תשלום מזונות ילדים שנפסקו לחובת אב שאינו מחזיק בילדים היה נמוך יותר בבתי הדין הרבניים מבפסיקה המקובלת בבתי המשפט, ולפעמים הוא היה מושפע מדרישת הבעל להפחתת המזונות כתנאי מקדים למתן גט". עם זאת, דברי ההסבר מוסיפים כי "מצב הדברים החלקי דאז כפי שתואר, אינו מצוי כלל היום".

היקף השימוש בכריכת מזונות ילדים

דברי ההסבר מציינים כי מחקר שערכה הנהלת בתי הדין הרבניים העלה שמשנת 2010 (עת נכנסה מערכת המחשוב לתיקי בתי הדין הרבניים) הוגשו ונדונו בבתי הדין הרבניים אלפים רבים של תביעות כרוכות בעניין מזונות ילדים, ואיש לא טען כי קיימת הגבלה על סמכות זו. עוד מצוין בדברי ההסבר כי "התהפכה המגמה, ונשים הן הכורכות תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין בבית הדין הרבני, במקרים רבים יותר מגברים".

דברי ההסבר מציינים עוד כי בארבע העתירות שהוגשו לבג"ץ (5988/21 ואח') "העותרים הם גברים שטענו כי על פי הלכת שרגאי ובשם טובת הקטין יש לאפשר להם לדון במזונות הילדים בבית המשפט, אף שבקשתם למעשה היא לאפשר להם להקטין את גובה תשלום מזונות הקטינים שיחויבו בהם לפי הערכתם בבית הדין הרבני".

תזכיר החוק בעניין בירור יהדות

תזכיר החוק בעניין בירור יהדות וכשירות לנישואין נועד לעגן בחקיקה ראשית הליכים קיימים לבירור יהדות שנעשים היום ללא סמכות מפורשת, רק מכוח הנחיות פנימיות. הליכים אלו כרוכים בפגיעה קשה בזכויות יסוד, ויוצרים אפליה על רקע אמונה דתית. פרקטיקות אלו מנוהלות על ידי ערכאה דתית המייצגת זרם יהודי ספציפי, שאינה מכירה בזרמי יהדות רבים (בין השאר מטעמים גזעניים), נשים מודרות ממנה באופן גורף, ואינה מייצגת את הציבור הכללי.

הנזקים כוללים: עיגון הליכי בירור יהדות לזוגות שלא נישאו ברבנות (אגב גירושין) ולצדדים שלישיים, כך שהליך לבירור יהדות יהיה תנאי לנישואים או גירושים, ואף עשוי להיבחן ללא עניין קונקרטי לנושא הנישואים והגירושים. מדובר בחריגה מגדרי הסמכות של בתי הדין הרבניים כפי שנקבעה בחוק שיפוט בתי דין רבניים.

מרשם "טעוני בירור יהדות"

תזכיר החוק מבקש להקים מרשם לרישום צדדים שלישיים שבחרו שלא לעבור את הליך בירור היהדות. הקמת מרשם מעין זה יוצרת מעמד של "ספק יהודים" בעיני בית הדין הרבני, המרחף מעל יכולתם להתחתן ולהתגרש בישראל, ופוגעת בזכותם לפרטיות.

הליכי בירור היהדות כרוכים בחקירה "אינקוויזיטורית", מתישה ומשפילה. קידום החוק יבסס פגיעה קשה בזכויות יסוד: הזכות לאוטונומיה ולחופש מדת, זכות הגישה לערכאות, הזכות לחיי משפחה והזכות לפרטיות, וכל זאת לשם קידום תכלית בלתי ראויה.

מתן תוקף מחייב כלל-מערכתי

תזכיר החוק מבקש לעגן בחוק שקביעות יהדות שניתנו על ידי בית הדין הרבני תחייבנה כל רשות ציבורית ובעל תפקיד ציבורי "לכל דבר ועניין", ולא רק לענייני נישואין וגירושין. בדין הישראלי המונח "יהודי" מופיע בדברי חקיקה רבים ולכן הפרשנות שניתנת לו שונה בהתאם לכל תכלית. אי לכך, לא ניתן להחיל את הפרשנות ההלכתית למונח "יהודי" בהקשרים אחרים.

הסייג היחיד לכך הוא נושא הרישום במרשם האוכלוסין, בהקשר זה אישור יהדות של בית הדין הרבני יכול לשמש כראיה מספקת לרישומו של אדם כיהודי, אך זה המצב המשפטי כבר היום. יודגש - ההפך אינו נכון, וקביעה של בית הדין הרבני כי אדם כלשהו אינו יהודי - לא תצדיק בהכרח שינוי של רישומו כיהודי במרשם האוכלוסין.